אין סוטים, אין סטרייטים | יואב שורק

מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

בניגוד למה שמקובל לחשוב, משיכה חד-מינית היא לא רק טבעית, אלא גם נורמטיבית ונפוצה בחברות שלא הפכו את העניין לטאבו. לתורה כנראה זכויות יוצרים על הטאבו הזה, שהביא לאנושות המון תועלת – ואוי אם נחזיר את הגלגל אחורנית. מאמר המשך ל"רצוף כוונות טובות"

 

את המאמר הקודם ("רצוף כוונות טובות") הקדשתי להתמודדות עם נטייתם של אנשים טובים בקהילה הדתית להצטרף למאבק למען לגיטימציה של הומוסקסואליות מתוך הנחה שבכך הם מקלים על חייהם של מי שנבראו שונים, וסובלים בשל כך – ומתוך הנחה שהחברה העיקרית, זו שמזוהה כבעלת משיכה למין הנגדי (הטרו), אינה עשויה להפגע מלגיטימציה כזו, שהרי "איש אינו בוחר להיות הומו" לנוכח המחירים הכבדים שהדבר גובה.

ניסיתי להראות שזו טעות חמורה. שלגיטימציה ליחסים חד מיניים מרחיבה את המעגלים של הנמשכים לבני מינם, כיון שהרתיעה היא תולדת האיסור החברתי והדתי לא פחות מאשר תולדת הטבע; ושביסודה של תפיסת העולם היהודית, מן המקרא ועד לאחרונים, ניצב ערך מכריע של…

View original post 2,630 מילים נוספות

מודעות פרסומת

אבות ובנים

אבות ובנים, יעקב ויוסף וגם אליה(ו)
(מתוך דברים שנשאתי בסעודה שלישית של פרשת "מקץ" לעילוי נשמת אימי מורתי תמרה בת נסריה זכרונה לברכה).
הרעיון הכללי מבוסס על דברי הרב יואל בן נון, חידודים עם יוחאי זכות ופרשנות אישית. הערות והארות יתקבלו בברכה)

השבת אנחנו מוסיפים נדבך לסיפור יוסף אחרי שעזב את ביתו ונמכר לעבדות, הואשם בפשע ונשלח לכלא, יצא מהכלא ועלה לגדולה.
יש מחלוקת כמה זמן עבר מאז עזב יוסף את אביו עד הרגע שפגש בו בשנית כשהוא נושא בתואר "משנה למך מצרים". אם אנחנו מקפלים את יחידת המכירה-עבדות-כלא עד חלומות השרים לתקופה של פחות משנה זה יוצא בערך אחת-עשרה שנים. (שנתיים כלא, שבע שנים טובות, שנתיים רעות). אחת עשרה שנים בהם לא ראה יעקב את יוסף. אם תשע שנים מתוכם יוסף הוא המשנה למלך עם כל הסמכויות והאפשרויות למה הוא לא יוצר קשר עם יעקב? למה הוא לא שולח שליח אחד? פתק עם הישמעאלים הסוחרים שנדדו מארץ כנען למצרים וחזרה? יונת דואר?
פרשני המקרא נתנו מספר הסברים, אבל אני מבקש לתת פירוש אחר.
אנחנו כקוראי-על מכירים את כל הסיפור: יעקב, יוסף בעל החלומות, יחס האחים וכל השאר.
יוסף מכיר רק את סיפור יוסף: הבן האהוב, זה שמקבל כתונת פסים -לבוש מכובד (אל תתנו לתאטרון לבלבל אותכם: מדובר כתונת בעל שרוולים ארוכים "המגיעים עד פסי היד" ותודה לרב חיים נבון שהאיר בספרו "חוה לא אכלה תפוח") זה שחולם חלומות והאחים לא יודעים מה הם שונאים יותר: את זה שהוא חולם שהוא מנהיג או את זה שהוא חולם בכלל (מאפיין מקראי של מלכים ומנהיגים: אברהם, אבימלך, יעקב, שר המשקים ושר האופים וגם פרעה) זה שהאחים לא מקבלים אותו ומכנים אותו "בעל החלומות הלזה". הוא מכיר את אותו יוסף שהולך בשליחות אביו לדרוש את שלום אחיו למרות שהאב מודע למתחים בינו לבינם. זה שמושלך לבור, יוצא ממנו רק כדי להמכר לעבד ולגלות למצרים, להסתבך עם מעסיקה ולרדת לבור הכלא. המחשבה שעוברת לו בראש כל אותם שנים היא אחת: אבא כועס עלי בגלל זה הוא שלח אותי לאחי, הוא ידע שטוב לא יצא מזה. מבחינתו יש לאבא שלו כעס עליו והוא לא יודע איך לחזור, להתקרב, להיות שוב עם אבא שכועס.
אם עוברים על הדו-שיח בין יוסף לאחיו רואים שהוא בעיקר מגשש, מבקש לשמוע שוב, לקבל עוד פרטים, לבדוק אם יש איזשהו איתות מכיוון אבא שהוא כבר לא כועס.
אז הוא מוכר לאחיו מזון (ומשיב להם את התשלום), שובה את שמעון, שולח אותם חזרה, מקבל אותם בחזרה עם בנימין ועדיין שום איתות מצד אבא. רק אחרי תרגיל גביע הכסף שעשה לבנימין (ובעצם לכל אחיו) יהודה ניגש. ומה המשפט שיהודה מחדש לו מעבר לסיפור שיוסף כבר מכיר? "וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה" ברגע הזה יוסף מבין שיש פתח, שאבא לא כועס עליו ושאפשר להשלים.
מקובל כי ספר בראשית הוא ספר של גלות: אדם וחוה מגורשים מגן עדן, אברהם יוצא מארצו והולך לכנען, יורד למצריים ולגרר בעקבות הרעב, אליעזר יוצא מכנען למצוא אישה ליצחק ויצחק עצמו גולה לגרר, יעקב עוזב את ביתו מפחד אביו ויוסף יוצא מביתו ויורד מיצרים. מתוך נקודת הגלות הזו יוסף מבין שצריכה לבוא גאולה אבל היא לא תוכל לבוא לפני שיהיה שלום.
שלום בינו לבין אחיו, בינו ובין אביו.
היטיב לבטא זאת הנביא מלאכי בסוף נבואתו: " הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא–לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם ה', הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם…"
הנביא מדבר על תפקידו של אליהו, מבשר הגאולה: להשיב את לב האבות על הבנים ולב הבנים על האבות, לעשות שלום בין דור לדור.
לפסוקים האלה יש גם לחן חביב המנוגן ומושר אבל לא הרבה מודעים לסוף הפסוק: "…פֶּן-אָבוֹא, וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ חֵרֶם" הנביא יודע כי גאולה לא יכולה לבוא בלי שלום בין הדורות. גאולה כזו תוכל לבוא רק עם מכה גדולה וחרם.
יוסף הבין אותו הדבר. הוא ידע שלפני הגאולה של בית ישראל חייב לבוא שלום שאם לא כן -מכת חרם.
זה יוסף.

נייר לקמוס

כשלמדתי ביולוגיה במסגרת התיכון השתמשתי לא אחת בנייר לקמוס. את הנייר הייתי מכניס לדגימת בוצה שהופקה במתקן "ביו-גז" ואחרי שניות הוא היה משנה את צבעו וכך יכולתי לקבוע אם הבוצה בסיסית או חומצית. בהמשך השתמשתי באינדיקטור מתקדם יותר שהראה גם מה רמת ה-PH בבוצה על פי הצבע אליו היה משתנה מקלון דגימה.

השירים של עמיר בניון הם אינידקטור. נייר לקמוס ובעיקר מראה.

סאלאם עליכום קוראים לי אחמד
אני גר בירושלים אני לומד באוניברסיטה איזה דבר או שניים
מי כמוני נהנה מכל העולמות
אני היום אני מתון וחייכן
מחר אעוף לשמיים
אשלח לגיהנום איזה יהודי או שניים

זה נכון שאני סתם חלאה כפוית טובה
זה נכון אבל אני לא אשם לא גדלתי על אהבה
זה נכון יבוא הרגע בו תפנה לי את הגב ואז
אני אתקע בך את הגרזן המושחז

אני אחמד
גר באזור המרכז
אני עובד צמוד לגן ילדים
ואחראי – על בלוני הגז
מי כמוני נהנה משני העולמות
היום אני
ומחר הם לא
הרבה מהם הרבה מהם לא

נדמה כי כל מי ששמע או קרא את השיר הזה בטוח שעמיר בניון הוא גזען הכותב כי כל הערבים הם מחבלים ורק מחכים להזדמנות. אני יכול לדמיין מה עבר בראשם:
" עמיר בניון כתב אחמד->אחמד הוא שם ערבי->גזען!"
מי שגזען פה הוא מי שהסיק שעמיר בניון מכוון לכל הערבים רק בגלל השם. בראיון איתו עמיר בניון אמר כי כתב את השיר מתוך השראה שקיבל מהמציאות האופפת אותנו. מעשי הרצח הלאומנים האחרונים לא נעשו על ידי לוחם דעאש או מחבל חמאס שאומנו לכך מגיל צעיר, לא מחבל חסר פנים ושם שהוא רק כינוי, אלא על ידי אותו ערבי שאפשר לפגוש בכל מקום: במכולת, בקפיטריה, בלובי במלון או בתחנת האוטובוס. כל מי שהסיק שעמיר בניון כיוון לכל הערבים (ולכן הוא גזען): ברוכים הבאים! הצטרפתם לקבוצת הגזענים. ספרי הקו-קלאקס-קלאן מתורגמים לעברית יחולקו בכניסה.

זה הזכיר לי שיר אחר של בניון:

אני שומר לך על הזהות
אני מגן לך על הילדים
אני מוסר את נפשי בשביל המשפחה שלך
ואתה יורק לי בפנים
אחרי שלא הצליחו להרוג אותי בחוץ
אתה בא והורג אותי מבפנים

לא ראיתי את אמא כבר חודש
לא את בני לא את ביתי לא את אישתי
אני מסתער תמיד קדימה עם הגב שלי אלייך
ואתה משחיז את הסכין
יותר מכל המחשבה הזאת שורפת לי את הנשמה
ואתה איך אתה עוד לא מבין

אני אחיך אתה אויב
אתה שונא אותי אני אוהב
כשאני בוכה אתה צוחק מאחורי גבי
אתה הורג אותי אתה הרי אחי

אני עתיד אתה עבר וההווה בינינו נשבר
אני רעב למענך אתה זולל ושובע
כשגרוני יבש אתה שותה שכר
הפה שלי חתום תמיד למען בטחונך
אבל אתה מוסר אותי לזר

אני אחיך…

השיר  הזה הרגיז הרבה אנשי שמאל. "איך הוא כותב ככה עלינו! מי הוא בכלל! הוא בכלל לא עשה צבא! אני לא אח שלו!" ואחרים.
ראשית, שמחתי לראות שמיליטריזם איננו נחלת הימין בלבד.
שנית, שוב נייר לקמוס: על מי כתב עמיר בניון את השיר? האם המילה שמאל מופיעה פה?
בראיון איתו הוא הגדיר בצורה מדוייקת למי השיר מכוון: לאותם ארגונים אנטי-ציוניים המתחפשים לארגוני זכיות אדם שכל מטרתם הכפשת ישראל ותושביה. אלו שמבחינתם כל קצין בכיר הוא מטרה למשפט בין-לאומי. שוב: כל שמאלן שנעלב מהשיר: ברוך הבא למחלקת האוטו-אנטישמיים המכפישים. העתקי "הפרוטוקולים של זקני ציון" יחולקו בכניסה.

 

עדכון: להלן  דברי עמיר בניון כפי שהועתקו מהעמוד שלו:

שלום לכולם. להלן גילוי דעת של עמיר בניון, לסיכום הסערה התקשורתית מהשבוע שעבר.
******************************************

היות שבזירה התקשורתית בארץ, כוונת מחבר אינה רלוונטית לשימוש שעושים בדבריו בעלי אינטרסים מכאן ומכאן ומשם, והיות שככל שהולכת ומתמשכת שתיקתי לנוכח ההתקפות האישיות הבוטות והמעוותות שאני סופג כבר מעל לשבוע, מעגלי הניתוח והפרשנות של אותם מבקרים מתרחבים ומרחיקים לאזורי דמדומים – לא נותר לי אלא להכריז שהמציאות, גבירותיי ורבותיי, איננה מה שאתם תופסים בחושים שלכם. המציאות היא מה שההגמוניה השלטת החליטה שהיא צריכה להיות, בהתאם לצרכיה ומטרותיה בעת הזו.

השיר 'אחמד אוהב ישראל' מתאר מציאות; המציאות של הרצח השפל בהר נוף, המציאות שהתעוררו אליה ההורים של אלמוג שילוני הי"ד, המציאות של יהודה גליק, ולמי שזקוק לפרספקטיבה היסטורית – של נרצחי מרכז הרב או הפיגוע בקפיטריה בהר הצופים. לא אמשיך, הרשימה הרי אינסופית. מדוע עבור התקשורת הישראלית שיר יותר מזעזע מהמציאות שהוא משקף? מדוע פוסט מולחן מהסוג שאני מעלה לפייסבוק מדי יום, ולעתים פעמיים ביום, מצדיק את הבליץ שניחת עלי, וניידות שידור מחוץ לזאפה ודיווחים בשידור חי? בעיקר בגלל זכותנו הטבעית להגדרה עצמית: צריך גזען תורן. צריך גזען תורן כדי שאפשר יהיה לסמן ולהדגיש את הגבולות בין 'אנחנו' ו'אתם', בין 'הומאניזם' ל'חושך', בין 'דו קיום' ל'לאומנות פנאטית'. וזה כלל לא משנה אם הגזען התורן אכן גזען, או סתם חוטא באהבה לעם שלו.

כיף להיות בצד של ה'אנחנו'. זה נעים להיות בצד האוהב, המכיל, האופטימי, שוחר השלום, להצטלם ליד ראיות לפשע שנאה ולדקלם סיסמאות על אחווה ודו קיום, ולהרגיש צודקים, ערכיים ואמיצים. תרמנו משהו למען שלום עולמי. לפעמים גם לי מתחשק, אבל משהו קטן מפריע לי. המציאות. ואולי עוד משהו קטן – הסלקטיביות של 'אנחנו' לגבי אהבת אדם. לדוגמה: אנשים שמכנים את רצח שלושת הנערים 'רצח המתנחלים'. אני גזען בדיוק כמו הנחת העבודה של כוחות הביטחון. בדיוק כמו השר לביטחון פנים שקרא לאזרחים לשאת נשק ולהיות ערניים. בדיוק כמו החיילים במחסום עטרות, שעוצרים רכב של ערבי ובודקים אותו, ולי נותנים להמשיך בדרכי. אני גזען בדיוק במידה שהמציאות בה אנו חיים מכתיבה לי.

לשיטתם של 'אנחנו', השיר על אחמד חמור מחבירתה של חברת כנסת בישראל לגורמים טרוריסטיים. חמור מקריאות שמחה במעונות סטודנטים באוניברסיטה ישראלית על נפילת חיילים. בניגוד לפוסט המולחן שלי, אלה מצויים במים הטריטוריאליים של חופש הדיבור. אני תוהה מדוע תיאור המציאות שלי, שחוץ מכאב אין בו כלום, ודאי וודאי לא קריאה לפעולה כלשהי (חוץ אולי מבכי) הוא 'הסתה', בשעה שלקרוא באופן מפורש לשבירת ידיים ורגליים של מתיישבים המכונים מתנחלים, איננו הסתה וצוותי צילום לא שוגרו לאף מקום. אולי זה קשור למושא האלימות? דמם של יהודים מסוימים מותר? אילו קראו לשבירת אברים לערבים או אז הייתה עולה צעקה גדולה. (בעצם, נדמה לי שמישהו אמר גם את זה פעם).

תילי תלים של מלים נכתבו על הפער. הפער הבלתי מובן לאנשי ה'אנחנו' בין 'עמיר היוצר המוכשר' ובין 'עמיר הלאומן הגזען'. בין שירי האלבומים המושקעים ובין הפוסטים המולחנים. ובכן, מותר לאומן לעשות הפרדה בין שירי אלבומים ובין שירי פייסבוק. המוסיקה היא שפתי, ואני משתמש בה בדרכים שונות. יש מהכותבים שלקחו אישית את העובדה שבעבר שיבחו את יצירתי, התייחסו אלי כאל אדם, אפילו העניקו לי כרטיס כניסה למועדון ה'אנחנו', וראו זה פלא – לא אימצתי את תפיסת עולמם כאות הערכה, וגם אינני שותק כדי שיחשבו שכן, ואפילו – שומו שמיים – מרשה לעצמי לצעוק שלא. הם מרגישים שקצת נצלו את הכנסת האורחים שלהם, והם כועסים. כעס כידוע, מוביל לשנאה, ושנאה מובילה לייסורים. ככה זה בצד האפל.

ההגמוניה חוששת שמא היא כבר לא הגמוניה. ופחד הוא הנתיב לצד האפל. ומאוד אפל אצלם. חושך מוחלט. כל כך חושך שהם שוכחים שהומאניסטים לא מקללים ומגדפים אדם כי הוא חושב אחרת מהם. שקריאות לחרמות ונידויים זה לא ממש בספקטרום של האהבה אחווה שלום ורעות, ושכשמאשימים מישהו בגזענות, כדאי שלא נכנה אותו 'ערבי יהודי' על הדרך.

לא הייתי נאמן לכתבים שחיבבו אותי. אבל אני מאוד משתדל להיות נאמן לעצמי, ולזה שברא אותי. כשמשתדלים להיות נאמנים לתורה, לא צריך להוכיח שאינך גזען. אהבת אדם זה כל אדם, גם הגר אשר בקרבך. וזו אמת נצחית, ולא תלויה באווירה ציבורית או במצע של המפלגה שהצבעתי לה. הפוליטיקאים שצעקו בראש חוצות להוקיע אותי ואת שירי כי הוספתי קארמה שלילית לבריזה הים תיכונית, משליכים כעת רפש איש על ראש רעהו. רעהו שלפני דקה היה חברם לשולחן הממשלה. גם זה חלק מהמציאות שעדיף לא לראות.

קְרוּסְטְמַל

ב"הושענא רבה" עיינתי בתפילה הבאה:
קרוסטמל

חרוב ואפרסק אני מכיר אבל מה זה קרוסטמל?

גוגל ועיון במקורות הביא אותי לזה:
קרוסטמל (ברבים קרוסטמלין) -פרי עץ הדומה לאגס.
הדעות חלוקות לגבי מקור המילה: יש אומרים שהוא מלטינית Crustiminus -על שם מקום ביוון

ויש אומרים מיוונית: chrysomelon -אגס זהב

חיזוק לקשר של vפרי לאגס אפשר למצוא במשנה:

"…ובאילן–האגסים והקרוסטמלין, הפרישין והעוזררין–אינן כלאיים זה בזה…"(כלאיים א ד)

אם קרוסטמלין ואגסים אינם כלאיים כנראה שהם מאותה משפחה.

"… עֻקְצֵי הָאַגַּסִּין וְהַקְּרוּסְטְמָלִין וְהַפְּרִישִׁין וְהַעֻזְרָדִין, עֹקֶץ דְּלַעַת טֶפַח, עֹקֶץ קוּנְרָס טֶפַח, רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, טְפָחַיִם, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִין וְלֹא מִצְטָרְפִים. …" (עוקצין א, ו)

 

"…החרובין, משיינקדו; וכל השחורים, משיינקדו.  האגסים והקרוסטומלין הפרישין והעוזררין, משייקרחו…" (מעשרות א, ג)

 

רבי עובדיה מברטנורא מפרש:

"… תפוחים קטנים הדומים לעפצים שקורין מילין…"

תפוחים קטנים הדומים לעפצים -הדבר הראשון שעולה לי לראש זה שיזף מצוי, זה שקוראים לו בערבית דום (כמו "עץ הדומים תפוס") או סדריה.

הם מופיעים גם בתלמוד הירושלמי:

"…בשוקי של ציפורין היו מרכיבין קרוסטמלין על גבי אגס ראם תלמיד אחד אמ' להן אסורים אתם הלכו וקצצום ובאו ושאלו ביבנה אמר להן מי שפגע בכם מתלמידי בית שמאי הוי לא אמ' אלא קרוסמיל על גבי אגס -הא, אגס על גבי חיזרר -לא…" (תלמוד ירושלמי מסכת כלאיים פרק א הלכה ד)

שוב, כנראה הייתה מחלוקת אם מותר או אסור להרכיב קרוסטמל על אגס ובסוף נקבע שמותר.
הפרי מופיע גם בכתבי הרמב"ם בתור מאכל עוצר שלא כדאי להרבות ממנו:

"… וּדְבָרִים שְׁהֶן מְאַמְּצִין אֶת בְּנֵי מֵעַיִם, כְּגוֹן רִמּוֹנִים וּפָרִישִׁין וְתַפּוּחִים וּקְרֻסְטְמֵלִין–אוֹכֵל אוֹתָם תֵּכֶף לִמְזוֹנוֹ, וְלֹא יַרְבֶּה מֵהֶן…" (דעות ד, ח)

 

בהושענא רבה, אנחנו מבקשים בין השאר שתהא השנה גשומה, ושיתברכו הזרעים, האגוזים, הירקות והפירות. וגם הקרוסטמל.

חורף גשום וחמים!

על הומוסקסואליות, טיפולי המרה, הומופוביה וחברה

(פורסם לראשונה בפייסבוק: http://tinyurl.com/n4rbmcn)

שלוש טענות נשמעות נגד טיפולי המרה להומוסקסואלים:
א. הטיפולים האלה מסוכנים, לרוב לא הצליחו וגרמו בעיקר נזק
ב. המטפלים אינם אנשי מקצוע
ג. הומוסקסואליות איננה מחלה ולכן לא צריך "לרפא" הומוסקסואלים.

הטענה הראשונה היא "דברים בעלמא" כל עוד איננה מגובה בממצאים אמפירים. גם אם זה מאוד אופנתי להיות "בעד" הומוסקסואליות ולהתנגד לכל מה ש"נגד". בסופו של דבר אנחנו מדברים כאן על פוטנציאל אפשרי וכנגד כל טוען "נגד" טיפולי ההמרה אפשר להביא טוען "בעד", כנגד כל נסיון שנכשל ופגע במטופל אפשר להביא נסיון שהצליח. התחושה היא שמדובר יותר ביחסי ציבור ממצאים מדעיים.
בכל מקרה, גם הקהילה הפסיכולוגית מכירה בכך שבנושא ההומסקסואליות החלק הידוע קטן מהחלק הלא-ידוע.

הטענה השניה מוזרה. אם המטפלים היו אנשי מקצוע עם נסיון (ומי קבע שאינם?) האם הם היו לגיטמיים בעיני גרמן או בעיני הקהילה ההומוסקסואלית? אני מנחש שלא. כי שוב, מדובר בנושא חברתי. מאן-דהו קובע רף מסויים המבדיל בין מי שראוי לגינוי ומי שראוי לשבח. כל מי שחורג מהשיח ה"גיי-פרנדלי" מוקע כהומופוב.
השימוש במושג "הומופוביה" סובל מאינפלציה והוא משולל יסוד, ראשית משום ש"פוביה" היא הגדרה פסיכולוגית המתארת פחד ללא יסוד, אני בספק אם כל מי שמשתמש במושג הזה הוא בעל הכשרה מתחום תורת הנפש המאפשרת לו לאבחן פוביות. שנית, משום היא סותמת פיות. אמרת משהו שחורג? הומופוב! זהו, סתום את הפה. (משה רט כתב במאמר-מראה כי הוא תמיד יכול לטעון ש"הומופוביה היא תכונה מולדת ואי אפשר לשנות אותה" לך תתוכח).

הטענה השלישית איננה מסמכותו של משרד הבריאות. מעבר לכל הגדרה קלינית אחרת הומוסקסואליות היא תופעה חברתית.
די להזכיר כי במדינת ישראל משכב זכור היה בלתי-חוקי (שאריות מהמנדט הבריטי) ורק הוראה של השופט חיים כהן מנעה את כפייתו עד ביטולו ב-1988. חברתי לגמרי.
ובכל זאת, אנחנו חיים בחברה בה חלק ממנה רואה בהומוסקסואליות דבר נורמלי וחלק רואה בה דבר לא לגיטימי. הגיוני שמי שהוא הומוסקסואל יחפש פתרונות גם אם באים ממקום שלא נוח לחברי קהילת הלהט"ב.

הבעיה היא שמדובר בחרב פיפיות: האם כל פארפיליה תקבל את אותו היחס? אני יודע שאצל אנשי הדת פופלארי להשוות הומוסקסואליות לפדופיליה, ברור שיש הבדל תהומי בין יחסי קרבה בין שני בוגרים ליחסי ניצול אלימים שבין בגיר לקטין, אני מבין את הזעקה "איך אתה משווה?!" אבל שוב, אנחנו מדברים על חברה והיחס שלה לחריגים. עד לא מזמן החברה התייחסה להומוסקסואלים כאל חריגים ברמה של פדופילים. לא ירחק היום וגם פדופילים יצאו מהארון וידרשו את אותו היחס (זה כבר קורה בהולנד עם מפלגת "החירות והגיוון").

אפשר לחשוב על פארפיליות אחרות: מה עם זוג בגירים אוהבים שהתחייבו לחיים משותפים אחרי המוות (כן, אני מדבר על נקרופיליה) האם נקבל את זה  כחברה? ומה עם יצליחו להוכיח מדעית שיש בעלי חיים הנהנים מיחסי מין עם בני אדם, האם זואופיליה תהפוך לגיטימית?

שוב, שלוש דוגמאות קיצוניות למה שנחשב מבחינה חברתית לסטיה מהנורמה המינית. עד לא מזמן גם הומוסקסואליות הייתה נחשבת לסטיה בדיוק כמו הנ"ל.

איפה עובר הגבול? חרב פיפיות.

החשש שלי הוא ממגמה של קהילת להט"ב השוללת טיפולי המרה גם ממי שמעוניין בהם. זו מגמה הרסנית לא פחות מהומופוביה הדורשת מכל הומוסקסואל (ואם לדייק: על מנעד המיניות) "לישר קו" עם המגמה ההומופילית (בערך כמו שפמינסטית תדרוש מאישה אחרת להיות פמיניסטית ובעצם שוללת את בחירתה).

עדכון: ארגון כמוך (הומואים דתיים אורתודוקסים) פרסם את המכתב הזה, באותו העניין.

רגע, ברנדל זה לא אשכנזי?

את השאלה בכותרת הפוסט שמעתי לעיתים קרובות. אחרי שאמא נפטרה וחזנות הפכה להרגל יומי היא התחדדה. "אם אתה ברנדל, למה ה"קדיש" שלך ספרדי? העובדה שהשם האמצעי שלי הוא כלפו עוררה לא פעם שאלה לגבי מוצא הורי ו"בעצם, מה זה ברנדל?". אם כן, מעשה שהיה -כך היה: כשהורי התחתנו אבא שלי היה עדין חילוני ולאט לאט התקרב. ממה שהבנתי שני גורמים כיוונו אותו: חסידי חב"ד שפגש במילואים ובצפת וסבא שלי. מנהגי הבית היו שילוב לא ברור: אורז וקיטניות בפסח -כן חומוס -לא. סליחות לפי המנהג האשכנזי (שבוע לפני ראש השנה) אבל בבית כנסת "סאסי" של סבא כלפו, התפילין היו בסגנון אשכנזי אבל עיקר התפילות היו בבית הכנסת המרוקאי במקלט ליד הבית. לבר המצווה ביקשנו רק תפילין -כי רק ספרדים מתעטפים בטלית בתפילת שחרית בקיצור -באלגן. בשלב כלשהו אחי הצעיר הלך לישיבת אילת. שם, מעבר לפיתוח כלים ללימוד תורה ואישיות סמי-חרדית הוא בא עם דרישה: "תחליטו!" או שאנחנו אשכנזים או ספרדים. אם אשכנזים אז אין קיטניות ואורז בפסח. באותה שנה באמת לא אכלנו קיטניות. שניצלים כשרים לפסח טיגנו בשמן אגוזים או דקלים. אורז, אמא הכינה בכלים נפרדים, בכל זאת אי אפשר להגזים. הויכוחים הרקיעו שחקים כולל דברים מאוד לא עיניניים (אני: "אם אשכנזים למה לא להתפלל במבטא אשכנזי?" נעם: "אל תדבר שטויות").

אחרי החג החלטנו להפסיק לריב ופנינו במכתב לרב מרדכי אליהו. למי שלא מכיר את הקונספט זה הולך ככה: כותבים מכתב, שולחים בדואר או בפקס, המזכיר מקבל את המכתב, מסכם אותו בעל פה לרב תוך ציון נקודות חשובות, הרב עונה תשובה בכתב ידו על המכתב והוא נשלח בחזרה. במקרה שלנו אחי לא החסיר דבר וכתב דף A4 שלם כולל פירוט מנהגים שלקחנו על עצמנו מסבא ואחרים. תשובת הרב הייתה קצרה, בשלוש שורות:

תנהגו כספרדים לכל דבר

ברכה והצלחה

מרדכי אליהו

כשפנינו למזכיר בשאלה של "מה באמת לעשות" חזר אלינו עם תשובה פשוטה: תנהגו כספרדים לכל דבר, לא צריך להחליף תפילין אבל את הקשר של יד וראש להחליף לשיטה הספרדית (להתראות שד"י חסידי, שלום דל"ת ספרדית).

לקח לדברים זמן לפעפע. אני התחלתי להתפלל עם טלית רק בתחילת שיעור ה"א בישיבה. בתחילת "זמן אלול" ביקשתי מאמא טלית במתנה ואת השנה החדשה קיבלתי בברכת "שהחיינו". את הטלית השניה כבר קנתה לי אישתי.

נוסח התפילה לא היה קבוע: פעם ספרד, פעם ספרדי. אהבתי מאוד את הנוסח המרוקאי אבל זה היה תלוי בעיקר בנוסח הסידור שהיה לי ביד באותו הרגע. הקריאה בתורה התחלקה בעיקר לפי רמת המוכנות שלי. כשנסעתי לשליחות בארה"ב ליווה אותי הסידור של הרב מרדכי אליהו והצלחתי להסתדר איתו בקהילת קודש קנזס האשכנזית חסידית (תלוי היכן התפללתי).

בימים הנוראים ובשלושת הרגלים מצאתי את עצמי מסתובב עם שני מחזורים: "רינת ישראל" בנוסח ספרד ו"קול יעקב" הספרדי. כיניתי את זה "הזהות העדתית המפוצלת שלי".

ואז אמא נפטרה. בצורה טבעית בחרנו בנוסח הספרדי. אני לא קנאי לו, רק מעדיף אותו. הבן הבכור שלי מתפלל לפי רצונו.

בדרך כלל כששואלים אותי למה בקדיש שלי יש: "חַיִּים וְשָׂבָע וִישוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶוַח וְהַצָּלָה" למרות "ברנדל" אני עונה שאנו נוהגים על פי ה"בית יוסף" כתשובה קצרה. זו התשובה הארוכה.

וברנדל? ברנדל זה מקצוע. מבשל שיכר או אם תרצו "יצרן ברנדי". לחיים!

מכתב לרב מרדכי אליהו